שמורת טבע החולה

הודעת שגיאה

  • Strict warning: Declaration of openlayers_layer_type_virtualearth::options_form() should be compatible with openlayers_layer_type::options_form($default = Array) ב-ctools_plugin_load_includes() (שורה 480 מ-/home/maslular/public_html/sites/all/modules/ctools/includes/plugins.inc).
  • Strict warning: Declaration of openlayers_layer_type_yahoo::options_form() should be compatible with openlayers_layer_type::options_form($default = Array) ב-ctools_plugin_load_includes() (שורה 480 מ-/home/maslular/public_html/sites/all/modules/ctools/includes/plugins.inc).

שמורת טבע החולה

בסוף 1964, לאחר אישור "חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע" בכנסת, הייתה שמורת החולה לשמורת הטבע הראשונה במדינת ישראל. היה זה סיום מוצלח למאבק ציבורי שנמשך שנים רבות על סביבתו של אגם החולה, אשר היתה טבעית וייחודית במגוון מיני הצמחים ובעלי החיים הרחב ששכנו בה. ייבוש האגם והביצות, בראשית שנות ה-50, היה מבצע הנדסי לצורך הגדלת שטחי הקרקע החקלאית באיזור עמק החולה. מבצע הייבוש לא עבד בדיוק כמתוכנן והדבר פגע קשות באגם ובסביבתו. ב-1971 הוחלט לראשונה לנסות ולשקם את השמורה, וכך בראשית שנות ה-90 החלה הצפה מבוקרת של חלקים שהיו בעבר חלק מהביצה. הצפות אלו יצרו את גוף המים המלאכותי הקרוי אגמון החולה.
שעות פתיחה: 
א'-ה' ושבת: 8:00 - 17:00 בימי שישי וערבי חג: 8:00 – 16:00 *הכניסה לשמורה נסגרת שעה לפני שעות הסגירה הרשומות מעלה. דמי כניסה: מבוגר 35 ₪, ילד 21 ₪ , אזרח ותיק 18 ₪ קבוצה (מעל 30 איש): מבוגר 30 ₪, ילד 18 ₪ *המחיר כולל כניסה למרכז המבקרים "עופריה"
טלפון: 
046937069

איך הכל התחיל...

שמורת החולה הוקמה כחלק מפרויקט ייבוש עמק החולה, אשר הוחל ב-1951 ומטרותיו העיקריות היו הסבת האדמות הבוציות לחקלאות וכן הגדלת פוטנציאל המים בידי המשק הישראלי. האגם והביצות סביבו היו ייחודיים בארץ ישראל ובמזרח התיכון כולו, במגוון הרחב של מיני צמחים ובעלי חיים המייצגים אזורי אקלים שונים בעולם. בעקבות תוכנית הייבוש נרתמו חובבי טבע ואנשי מדע מתחומים שונים למאבק משותף שדרש להשאיר חלק מהסביבה הטבעית כפי שהייתה. המאבק הציבורי נמשך שנים אחדות, והביא ב-1954 להיווסדה של החברה להגנת הטבע. בעקבות הלחץ הציבורי החליטה הוועדה המחוזית של מחוז הצפון להקצות כ-4,400 דונם משטח האגם המיובש לשמורת טבע, וכך ב-1964 הוכרזה שמורת החולה, על פי חוק, כשמורת הטבע הראשונה בישראל. עד 1968 נוהלה השמורה על ידי קרן קיימת לישראל, ובשנה זו הועברה האחריות עליה לרשות שמורות הטבע. תוכנית ייבוש האגם לא עבדה כמתוכנן ושטח האגם שנשאר היה קטן ונמוך יותר ממה שהוסכם. שאיבת מרבית המים ממעיין עינן, המזין את האגם, לצורך אספקה ליישובי הגליל העליון הפחיתה באופן משמעותי את כמות המים המוקצית לשמורה, ובמקום מי מעיין נקיים הוזנה השמורה בעיקר במים שהוזרמו אליה והיו מזוהמים בכימיקלים, דבר שפגע אנושות בצמחים ובעלי חיים המיוחדים לאזור וחלה הידרדרות מהירה במצב הסביבה הטבעית. בעקבות כך הוחלט ב-1971 לראשונה על שיקום השמורה.

ייבוש האגם והביצות

מטרתו של מבצע הייבוש שהחל ב-1951 היתה חיסול מושבם של יתושי האנופלס ועל ידי כך חיסולה של קדחת הביצות (מחלת המלריה) ובמקביל הסבת אדמות העמק לשטחי חקלאות והגדלת פוטנציאל המים על ידי ניצולם ברחבי ישראל. במהלך מבצע מורכב זה יובשו אגם החולה והביצות סביבו בשטח של כ-62,000 דונם! מה שהפך את מבצע הייבוש לאירוע מכונן בעל חשיבות סמלית רבה. במהלך פעולות הייבוש הוחלט על שטח של 4.4 ק"מ בצפון האגם, אשר ישמש לשימור בתי הגידול שהתקיימו בביצות באגם. שטח זה אופיין בגובה רב יותר מבסיס הניקוז של התעלות שנחפרו לצורכי הייבוש. במטרה לשמור על מפלס המים הוקמו סוללות עפר מכיוון שהשמורה מוקמה מדרום לתעלת הניקוז המערבית. אך הדבר לא עלה יפה כאשר עם ניקוז העמק חלחלו המים דרך סוללות העפר ומפלס המים התייצב בגובה נמוך מהמתוכנן. מקור המים היציב שיועד לשמורה אבד כאשר במקביל לפעולות הייבוש נשאבו מי מעיינות עינן, שסיפקו מים לשטח האגם והביצות. הדבר הביא להפסקת זרימת המים לשמורה במהלך חודשי הקיץ של סוף שנות ה-60. התחליף לכך היה הזרמת מי ניקוז בריכות דגים שמוקמו סמוך לשפך העינן. השטח המצומצם ואיכות המים הירודה הקשו על יישום מטרתה העיקרית של השמורה ופגעו רבות בבתי הגידול של החי והצומח בשמורה.

שיקום השמורה

הנזקים שנגרמו בעקבות ייבוש אגם וביצות החולה הביאו לתוכנית שיקום ראשונה שהחלה ב-1971, ומטרותיה היו לשפר את איכות המים המזינים את השמורה, לחדש את הסוללות התוחמות את השמורה כדי למנוע חלחול של המים ולבנות מערך בתי גידול בהם תתאפשר שליטה על מפלס המים ואיכותם. הבעיה היתה כי תפעול מקורות המים העיקריים של השמורה, מאגר עינן וברכות הדגים הסמוכות, היה תלוי בגורמים מחוץ לשמורה. תוכנית השיקום הצליחה חלקית, אך איכות המים שהוזרמו לשמורה הידרדרה לאורך השנים, ומינים פולשים ביניהם צמחים שגדלו פרא ושפמנונים שהיו מערבלים את הקרקע הבוצית ופוגעים בצלילות המים ובכמות אור השמש החודרת לתוכם. במהלך שנות ה-90 דאגה קק"ל, שאף היתה אחראית על תוכנית הייבוש, לתוכנית שיקום אקולוגית שתתבסס על איכות הסביבה, בעזרת עבודות הצפה בין 1993 ל-1998, אשר יצרו את מה גוף המים המכונה 'אגמון החולה'. ב-1999 יובש האגם המרכזי במטרה לדלל את אוכלוסיית השפמנונים ולעודד נביטת צומח מקומי כגון גומא פפירוס ונופרים. הדבר הצליח, אך הסוללות התוחמות את השמורה נסדקו, מפלס המים ירד ובתי גידול אחרים ניזוקו, דבר אשר הביא לפרוייקט שיקום נוסף ב-2004 שנועד להבטיח כי מקורות המים לשמורה יהיו בנפח ובאיכות מיטבית. החל מ-2005 מקבלת שמורת החולה בעונת הקיץ מי ירדן המוזנים אליה בצינורות היישר מהתעלה המערבית, דבר ששיפר את איכות המים וגרם להתאוששות קלה במגוון החי ששרד, ואכן ב-2011 התגלתה בשמורה אוכלוסייה של עגולשון שחור-גחון, מין שנחשב לנכחד מתקופת הייבוש.

נדידת הציפורים

חצי מיליארד עופות טסות מעל עמק החולה כל שנה! עובדה אשר ללא ספק ההופכת את המקום לאחד מאתרי הצפרות הטובים בעולם. נדידת עופות היא תופעה המתרחשת בעיקר עם התקרב עונת החורף, כאשר מיני עופות רבים ממקומות הקינון שלהם למעונות-חורף באיזורים חמים יותר ושבים לאתרי הקינון כאשר מתקרב הקיץ. העופות הנודדים מאירופה עוברים ברובם בישראל ואף שוהים בה לילה אחד או יותר. רובם הגדול של אלו עוברים דרך האגמון – עפים מעליו, עושים עצירה קצרה או שמקננים בו!. מיקומו בלב השבר הסורי-אפריקאי תורם רבות לעמק החולה לשמש בסתיו ובאביב כתחנת תדלוק ורענון למיליוני עופות, ביניהם יותר מ-200 מינים שונים. פעמיים בשנה הם חולפים בשמי העמק, כאשר בסתיו הם בדרכם דרומה לאפריקה ובאביב צפונה חזרה לאירופה, חלקם אף נשארים לקנן בחורף ב'אגמון החולה'. העבודות על אגמון זה, כפרויקט שיקום סביבתו של אגם החולה, נמשכו כ-15 שנה והפכו את האיזור בו התבצעו ממפגע אקולוגי לאיזור תיירות משגשג. עופות השקנאים והעגורים נחשבים כאטרקציות מובילות של החולה אך בה בעת מהוות איום על פרנסת החקלאים – כאשר הראשונים היו מרוקנים את בריכות הדגים בעוד השניים עטים על שדות הבוטנים והחומוס באיזור. שיתוף פעולה בין חקלאי העמק וגופי טבע שונים הביאו לפתרונות בדמות דגיגים מיוחדים מהם בעיקר ניזונים השקנאים ושטח המשמש כתחנת האכלה לעגורים.
מאת: 
עופר גינת
I visited here
0
Like it
0

תגובות